<h1>ראבי"ה סימן אלף קי"א</h1>
<h2>דף קיא.</h2>
סוגיא דשמעתא דלכ"ע הכבד עצמו שמנונית הוא ולכ"ע בבישול לחודיה בלא בשר אינו נאסר אבל בשלוק ומתובל פליגי ועבדינן לחומרא. ולכולי עלמא היכא שנתבשל עם הבשר אוסרו מפני הדם שבסימפונותיה שפולט, ואם יש בבשר וברוטב ששים בכבד מבטלין אותו ומותר גם הכבד אפילו לר' יהודה דאמר (צ"ח ע"א וש"נ) מין במינו לא בטיל הכבד ובשר שני מינין הם ומבטל הבשר איסור הכבד דהאי שמיה בשר והאי שמיה כבד, דקיימא לן כרבא (ע"ז ס"ו ע"א) דבתר שמא אזיל. ואם דבוק הכבד בעוף אוסר את כל העוף אם כבד שלם ואין בו בעוף ששים בכבד ונעשה כל העוף חתיכת איסור ואוסר את הכל אלא א"כ יש בו ס' של היתר כנגד כל העוף. ומשערינן בעופות ובבשר וברוטב לדברי רבותינו שפסקו כר' יוחנן דאמר כל איסורי' שבתורה בין במינן בין שלא במינן בששים, ולדברי רבינו שלמה הכא בפירושיו (ק"ט ע"א) דאיפשר לסוחטו אסור ומין במינו במשהו והביא ראיותיו, לא בטיל אלא בס' ברוטב ובבשר ולא בעופות. ואם אין הכבד שלם אלא חתיכה של כבד דבוק בעוף, משערינן אם יש ס' בעוף לבטלו (או) [אז] אין נעשה חתיכת נבילה ומותר דלא חמיר מטיפת חלב שנפלה על חתיכ' בשר דאמרינן (ק"ח ע"א) אם יש ס' בחתיכה שמותרת, והכא [נמי] לא שנא. ואע"ג דרב נחמן ורב הונא היו צומתין הכבד שלא יצא ממנו דמו, אנן כבתראי עבדינן כרבה בריה דרב [הונא] דאמר קרעוהו שתי וערב וחתכוהו לתחת על הגחלים כדי שיזוב דם שבסימפונות, אל[מ]א לא צמתינן ליה. ואיכא למימר הדר ביה אבוה והוה עביד כן ואף רבה בריה דרב נחמן קיבלה מיניה מדלא אהדר ליה ולא מידי. הילכך הכי עבדינן ולא מבשלינן לה אלא לאחר הוצאת דם על הגחלים. לשון רבינו זקיני (סי' י"ג) והאריך בפיתרון ההלכה ואני קצרתי. ועל הכבד שדרו ממתיבתא דהאידנא לא בקיאינן בחליטת כבד וספק איסורא לחומרא ולא שרי למיכל כבדא שליקא אלא דטוו ליה מעיקרא והדר שלקי ליה אבל שלקי ליה מעיקרא אסור וכן תורה ומנהג בכל ישראל. ורב יהודאי נמי אוסר אפילו לבשלה לבדה. ומדברי רבינו זקיני (סי' י"ג) משמע דחילוק יש בין מבושלת לשלוקה, וכן פירש רש"י בפירושיו, שלוקה, הרבה מאוד, נאסרת, לפי שאחרי שגמרה פליטתה חוזרת ובולעת. ותמיהני מי בקי בדבר זה מתי נקרא מבושל ובצימצום. ובפיסקי ר"ש כתוב נמי הכי וזהו לשונו, הכבד של היתר שנתבשלה לבדה מותרת, דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת שהיא פולטת ואינה בולעת. ואם נתבשלה עם הבשר אוסרת כל הקדירה בנותן טעם. ואם חלטה או נצלית קודם, אפילו עם הבשר מותר לבשלה דנצמת הדם בחליטה בתוכה ואינה פולטת ובצלייה נמי יצא הדם. והכבד של היתר שנתבשלה עם האיסור מותרת היא עצמה באכילה מפני שפולטת ואינה בולעת. ואם [נתבשלה עם הבשר ו]נשלקה שגמרה פליטתה עשוייה לבלוע ואסורה עצמה. ואם נתבלה בתבלין הרי היא רכה ובולעת ואסורה. הכבד דבוק בעוף והעוף אינו מחותך ונתבשל אותו העוף עם החתיכות של בשר או עם עופות אחרים, אם יש בכבד ליתן טעם באותו העוף שהוא מחובר בו עוף עצמו נעשה נבילה ואוסר כל החתיכות והעופות מפני שהן מינו. ואם העוף נחתך לנתחים וכבד דבוק באבר אחד ונתבשל האבר עם שאר החתיכות, אוסר אותו האבר לכולן כי האבר קיבל מן הכבד. ואם הכבד נפרד ונתבשל עם העוף משערין בס' כנגד הכבד. וכבד ובשר שני מינין הן מפני שאין איסור לכבד אלא משום דם. ואם צלאן במחובר אף העוף עצמו מותר מבחוץ רק זורק סביב הכבד והשאר מותר דדמא דכבדא מידב דייב דאמרינן כבדא עילוי בישרא דיעבד אין לכתחילה לא. ואני קיבלתי כשהכבד שלם והעוף שלם שדבוק, ברור ודאי שאין בעוף ס' בכל הכבד. לכן לא ידעתי אם מה שאמר רבינו לשער אם מיירי כששניהם שלימין הכבד והעוף או לא כי לא פירש דבריו. גם מה שאמר שחתיכות בשר ועופות הוי מין במינו, אין נ"ל כדפרישית לעיל בפרק גיד הנשה (ס'י א' וק"נ). גם מה שאמר דכשנצלה בתוכו בעי קליפה סביבותיו, לא נהירא לי דהא בכבדא עילוי בישרא לא בעי קליפה. ואם מפני שהוא בתוכו, כבולעו כך פולטו כדאמרינן בפסחים (ע"ד ע"א) האי מולייתא שריא כבולעו כך פולטו. ונ"ל דאם צלו הכבד ולא הדיחו במים ונתנו לקדירה אין לחוש, דנורא מישב שייב, אע"ג דנראה עליו ליכלוך דם, מוהל בעלמא הוא וחמר בישרא (לכבדא) [דכבדא] שרי ומה לי לאוכלו בלא הדחה ומה לי לבשלו [יבש]. וכשמחתכו צריך לחותכו או לנוקבו עד תוך הסימפונות כדי שיצא הדם מהם. ואם נמצא בסימפונות דם זורק הסימפון והשאר מותר ואפילו נמצא בסימפון בתר צלייה ובישול. דאין לך מחמיר טפי (מרבא בר בר חנא) [מרבה בר בר הונא] וכשמצא בסימפון דם לא החמיר טפי אלא לקורעו תחילה ולצלותו, ולא מצינו שאסר המאכל אלא תקנה הראה להם להזהר מזה, ואע"פ שיש לדחות, כיון דחזינן דשאר אמוראי מקילי ביה בלא חליטה וקריעה וצלייה כולי האי לא מחמרינן בכבדא דהא שרא לן כבדא. ושוב מצאתי ראייה לדבריי שכתוב בהלכות גדולות (דקל"ד רע"ד) מאן דמטווי כבדא שלימה צריך לחותכה דניזיל דמה דכניס בסימפונות דכבדא והיכא דלא קרע ליה קורעו לאחר בישולו ומותר. הרי דימהו בזה ללב, ומדלא קאמר קורעו לאחר טווייתו ש"מ כדפרישית. ואם בעת צלייתו קרעוהו בסכין אע"פ שהוא רותח לא אסרינן ליה לסכין דדמא מישרג שריג והוה ליה כדף שמולחין עליו. וכן השפוד שנצלה בו הכבד מותר בלא ליבון. ואילו היה (בו) בשר נבילה צולה בו שאסור משום שמנונית היה נאסר, וכן לגבי מליחה היה אסור אפלו בכלי מנוקב משום ציר. ואין להוכיח מדתנן (ע"ז ע"ה ע"ב) השפוד והאסכלא מלבנן, ולגבי קדשים תנן מגעילן, וטעמא משום שומן שלהן אבל שפוד של חולין שצלו בו בשר אין צריך כלום אע"פ שהאור מוציא דמו על השפוד ועל האסכלא, דהא קדירה חולבת נמי לא תני אע"פ שמגעילה ומותר לבשל בה בשר ובלא הגעלה אסורה לבשר. ואין לחלק בזה בין כבד לבשר אע"פ שדמו מרובה, וגדולה מזו התירו (קי"ב ע"א) על ידי מישדא ביה תרי גללי דמילחא שהשומן והבי דוגי מותרין והדם שכן בשולי הכלי ולא קא אסרינן השומן והבי דוגי על ידי הדם המעורב בהם כשהוא רותח כשמטפטף לבי דוגי. אלא נ"ל דדם זה היוצא על ידי מליחה וצלייה מדרבנן הוא דאסור ולא אחמור ביה כולי האי, ואע"ג דרב דימי קאמר כבדא עילוי בישרא אסיר דם דאורייתא, ה"פ דוגמתו מצינו מן התורה, ותו לית הילכתא כרב דימי. ובפרק הקומץ רבה (מנחות כ"א ע"א) אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו, והא דאמרינן בפרק דם שחיטה (כריתות כ"א ע"ב) דעובר בלאו אדם איברים כשפירש, היינו כשפירש בלא מליחה וצלייה. מיהו גבי שפוד שצלו בו כחל דמסריך אסור לצלות בו לכתחילה את הבשר אבל בדיעבד שרי. ואם צלו בו כבד אפילו לכתחילה שרי לצלות בו בשר, וכבדא עילוי בישרא החמירו בו לכתחילה מפני שהבשר רך לבלוע ונראה לעין כל שנוטף עליו. ואין להוכיח היתר מכחלא עילוי בישרא וכן מכבדא עילוי בישרא שעד שלא נצלו חציים בלע השפוד ואפ"ה גומר צלייתו אע"ג דדמי לכתחילה, דאיכא למימר כיון שבתחילה כשהכניסם לשפוד היו צוננין וגם השפוד צונן חשיב בדיעבד וגומר לצלות. וכן בנותן טעם לפגם [ד]בדיעבד שרי, אפילו יודע לו בחצי הבישול גומר בישולו. ואע"ג דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו גבי פסח משום דבית השחיטה מחלחל כדאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ד ע"א), ורב דימי סבירא ליה דאפילו בדיעבד אסור, י"ל שבני מעיו בלא הכבד נותן לתוכו ותולהו מלמטה. אי נמי היה נותן הכבד בתוכו מלמטה למעיים ממש אצל בית השחיטה שהוא מחולחל וזב מיד לחוץ, וכן יש לומר למאן דאמר (שם) תולין מבחוץ. וראיתי בשם ר"ת שפירש כבדא מה אתון ביה (ק"י ע"ב) דבכבד תפל מיירי. וגם מורי אבי פירש כשנמלח מעט לצלי אבל אם נמלח כדין בשר שרי אפילו לקדירה בהדי בשר דמליח הרי הוא כרותח דצלי וכי היכי דבתר צלייה שרי הכי נמי בתר מליחה שאינו נאכל מחמת מלחו. ואמינא כי ניים ושכיב רבי' אמר' להא מילתא, שאם אמרו הרי הוא כרותח להחמיר לא נאמר להקל כי הכא כדנפרש נמי לקמן (סי' אלף ק"ט). ותו אמאי דחי דילמא פי קנה חוץ לקדירה אי נמי (אי חליל הדחה) [מיחלט הוה חליט, לידחי] דילמא אימלח כמו הריאה התלוייה עמו. ואע"פ שלכאורה הייתי מביא להם מן הירושלמי פ"י דתרומות (ה"ו) ראייה להיתר, מדגרסינן על הך דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת שלקה בחלב מהו ר' זעירא לא אכל כבד מימיו שלקה ר' אבא ואכלה ליה ואית דאמרו מלח ר' אבא ואכלה ליה, כי מעיינת בה לאו ראייה היא דכי היכי דבשליקה קיימנן לאיסורא הכי נמי במליחה ולהכי מדמי להו, ואדרבה טפי משמע מיניה לאיסורא דלרבותא נקט שלקה ולא בישלה דאפילו הכי שריא כר' אליעזר ולא אמרינן נתרככה ובלעה וכן במליחה לרבותא נקט ולא אמרינן נתרככה בתבלין, וכיון דקיימא לן כר' ישמעאל בשליקה ובמתובלת נ"ל דהוא הדין במליחה, ור' ז[ע]ירא מחמיר אנפשיה חומרא בעלמא שאפילו בבישול וצלי לא היה אוכלה (והוא האכיל) [ור"א קאכיל] אפילו בשליקה. ואפילו במליחה יתירה ודמי להא גמו לשבא, תדע דאי (להתירא) [להתירה] על ידי מליחה קאמר מאי קמ"ל פשיטא וכי אילו בשר היה וכי לא היה צריך מליחה ולשמעינן סתם היתירא בכבד ואנא ידענא דעל ידי מליחה הוא, אלא ש"מ כדפרשית. ואגב גררא אפרש הירושלמי. שלקה בחלב, פירוש מספקא לי[ה] אי מיירי בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית הכבד ואפ"ה אינה נאסרת אם נתבשלה כבד דהיתירא עם בשר איסור שמחמת רבוי פליטת הדם משונה שאינה בולעת לא מה שפלטה ולא דבר אחר אפילו אינה ממין שפלטה, וכדאמרינן בפ"ק (ח' ע"ב) איידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי, מה שאין כן בשאר דברים ואם כן חלב נמי לא בלעה, או דילמא בכבדא דהיתיר' מיירי ומשום דמא אבל דבר אחר בולעת, חלב או טומאת שמנונית איסור. ודכוות' שקיל וטרי בגמרא דידן (ק"י ע"ב). ואפילו אם אינה בולעת שמנונית איסור היינו מפני שהוא מינה שגם היא פולט(ו)ת שומן ודם, אבל חלב שאינה מיניה מיבעי ליה ולא פשיט מיניה מידי. פסק רש"י והא דאמרינן כבדא עילוי בישרא וכו' הני מילי לדידהו שהיו צולין בתנור, אבל לדידן שפעמים משפיל זנב השפוד ופעמים מגביהו בכל עניין אסור לצלות בשר וכבד יחד וכן כחל ובשר אסור בכל עניין. הכבד הנמצא במלייתא נכתב בסמוך בעניין הלב.
